<h1>הרוקח סימן שי"ג</h1>
<h2>דף מג:</h2>
בפ' כירה עושין מחיצה למת בשביל החי. מת המוטל באשפה אם יש ככר או תינוק מניחו עליו ומטלטלו וכן בפ' הנוטל, אבל לא התירו לעמץ עיניו ולפשוט אבריו על ידי ככר כי אם מחמה לצל. אם אין ככר הופכו ממטה למטה כדאמר בפ' כירה. וכן בדליקה מצילין את המת אפי' בלא ככר, וכן מכרמלית כדמשמע בפ' המצניע (דף צ"ד) ההיא דהוה בדקורת פי' דליקה היתה. מת בשבת אין בוכין עליו שאין אבילות בשבת דכ' לא יוסיף עצב עמה ואמרינן בבראשית רבה זה האבל. בפ' שואל מחשיכין על התחום על עסקי המת.
<h2>דף קנא.</h2>
בפ' ר' אליעזר אומר (דף ק"ה) ובמועד קטן בפ' אלו מגלחין [דף כ"ה] כל העומד על המת בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע. בפרק א' דברכות אין אומר בפני המת אלא דבריו של מת. במס' שבת בפ' שואל עושין כל צרכי המת בשבת ובלבד שלא יזוז בו אבר. מיכן שנותנין ככר על גבי המת לטלטלו בשבת ממקום למקום אסור לישראל לפשוט למת ידיו ורגליו כי אם על ידי גוי. שומטים הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול כדי שימתין. קושרין הלחי ובלבד שלא יעלה מביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו.
<h2>דף קנא:</h2>
במסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לחיו אין פוקקין את נקביו ואין נותנין כלי מתכות וכל דבר המיקר על טיבורו עד שימות אין מזיזין אותו אין מעמצין עיני הגוסס. אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין ואין מכניסין עמו ארון עד שימות. במסכת שבת בפ' שואל המעמץ עיניו בשעת יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. אין מבטלין תלמוד תורה עד שתצא נפשו אותם העוסקים בו יבטלו כשימות ולא אותן שאינן מתעסקין בו.
